לקראת חנוכה העלתי פוסט עם מתכונים ללביבות ללא גלוטן.
קיבלתי המון תגובות של קוראים וקוראות שהתלהבו מהאפשרות להכין לביבות שאין בהם קמח או תחליף לקמח והייתי בטוחה שנעבור את חנוכה על טהרת הלביבות.

אבל הבנות חזרו כל יום הביתה ושאלו: אמא, מתי נכין סופגניות?
ואני מצאתי את עצמי בדילמה עם עצמי. מצד אחד, אנחנו לא אוכלים גלוטן בבית ואני יודעת כמה סופגניות זה תועפות סוכר, מטוגן בשמן צמחי עמוק, בקיצור הכי לא פליאו שאפשר לבקש.

מצד שני, כשהבאנו להן הביתה את הסופגניות הכי יפות ופוטגניות (ויקרות) שכולם ממליצים עליהן, הן התרכזו בכל התוספות שמעל, כמעט שלא נגעו בסופגניה עצמה וכשטעמתי, גם גיליתי למה. היא פשוט לא הייתה טרייה…
הטעימה הזו, עלתה לי דרך אגב בבריאות. מה שהחזיר אותי ישר לשפיות הפליאו.

והנה מגיע הצד השלישי…חנוכה זכור לי בבית הוריי כחג שבו מוציאים את השמיכות ששמורות רק לחנוכה, המיקסר עובד שעות נוספות, מלא סופגניות מסתתרות מתחת לשמיכות ותופחות להן בנחת כשהריבה כבר נמצאת בתוכן ואז הטיגון ואח”כ הנגיסה בסופגניה הטרייה שבתוכה מסתתרת מערה ובה מלית של ריבה….
כל כך רציתי ליצור גם לבנות שלי זכרונות ילדות ביתיים מהחג.

את הפשרה עם עצמי ואיתן מצאתי במתכון לסופגניות מקמח קוקוס שפירסמה הגר פלדמן בבלוג שלה “דל פחמימות” עם שינויים קלים שלי.

ומשהו שממש חשוב לי להגיד: 
כשבחרתי בתזונת הפליאו ידעתי שאחד הויתורים יהיה הסופגניות של חנוכה. שנים זה אפילו לא הפריע לי. גם היום אין בי רצון לסופגניה. חוץ מגעגוע לסופגניות של אמא שלי שלא משנה כמה ננסה לשחזר אותן זה לא יהיה כמו מהידיים שלה.
ותמיד עולה השאלה מה עדיף, לאכול אחת רגילה, (ואולי לשלם על כך בתחושה לא נעימה פיזית) או להכין תחליף. הבעיה מבחינתי עם תחליפים היא, שהם כביכול נותנים לנו לגיטימציה לאכול אחת ואז עוד אחת ואז את השלישית….ולפעמים זה יוצר מדרון חלקלק. מה שלא יהיה – תבחרו את הבחירות שהכי נכונות לכם ומתיישבות עם המטרות שלכם.

שיהיה חג מלא אור ועם המון המון ניסים.